גם אני הייתי שם, במצעד הגאווה באילת. אותו מצעד שבו, כמו הומואים אחרים, הותקפתי פיזית ומילולית רק בשל נטיותי המיניות. לאחר התקיפה, חשתי צורך מסוים לכתוב כמה שורות ולהביא אותן לידיעתם של כמה שיותר קוראים.
עד אותו יום שישי, בו התקיים המצעד באילת, חייתי בתחושה שהחברה הישראלית התגברה על משקעי העבר ושהקהילה ההומוסקסואלית בארץ כבר לא נחשבת לנחותה יותר מהקהילה ההטרוסקסואלית, אבל באותו היום, כשעברתי ברחובות אילת וראיתי על אחד המרכולים בעיר שלט ובו כתובה באותיות קידוש לבנה הסיסמא "אין כניסה להומואים", הרגשתי דקירה קטנה בלב - דקירה שגרמה לי להבין שההומוסקסואליות לא התקבלה באותה צורה שבה חשבתי.
לאחר שחלפנו על פני השלט, המשכנו בהליכה לאורך הרחוב המוביל לנקודת המפגש שממנה יוצאות המשאיות של המצעד. קבוצה של ילדים בגילאי 13-15 לערך, ובראשם שני אנשים מבוגרים, החלו לקרא לנו בשמות גנאי ובגידופים ואף השליכו עלינו ביצים. בתוך שניות אחדות הסיטואציה כולה הפכה לתגרה אלימה.
במצעד עצמו, אשר מייצג את חלק מסמלי הקהילה הבולטים לזכותה לחופש ביטוי ולנראות, השתתפו רק כ-350 איש מתוך מספר גבוה הרבה יותר של בני אדם שנהרו לאילת לרגל ארועי הגאווה שהתקימו באותו שבוע. אותם אנשים שהגיעו לאילת נכחו במסיבות הגאווה שהיו במקומות סגורים, אבל ברובם לא באו לצעוד במצעד עצמו ובכך החרישו למעשה את זעקתם לשוויון.
מקרים אלו גורמים לי לתהות האם הקהילה ההומוסקסואלית, שכל כך זועקת לשוויון זכויות, איכפת לה בעצם רק ממסיבות וחגיגות. ברגע שהעניין מקבל תשומת לב וזוכה לתאוצה, אך דורש קצת מאמץ ומעשים בפועל, אז אנשי הקהילה מרימים ידיים ונכנעים. אגלה לכם סוד קטן, שאולי אומר הרבה - אפילו מייסד מצעד הגאווה באילת, האחראי על קיומו זו השנה התשיעית ברציפות, הוא בעצם סטרייט ולא הומו.
ועוד כמה מילים לסכום. אני בטוח שבמצעד הגאווה בתל אביב יהיו הרבה יותר אנשים מאשר מצעד הגאווה באילת וחבל שכך. במקומות שאנחנו עדיין צריכים להלחם על זכויותינו אף אחד לא באמת טורח לצאת לקרב. בואו לא נכניס את הקהילה הגאה בארץ לגטו בשם תל אביב!
